החלק הכי גרוע בלצאת לדייטים שנה אחרי שהארוס שלך נהרג בבארי, זה שהוא מתעקש לבוא איתך לכל פגישה.
ישבנו ב״נילוס״ על אלנבי. מולי ישב עידו, שדיבר עשרים דקות על איך ריטריט שתיקה בקוסטה ריקה שינה לו את התדר.
על השרפרף הריק מימינו ישב נדב. נדב מת כבר שנה. יש לו חור כניסה קטן של כדור https://t.co/xVnp3Q33Zp
תעצרו את הכל.
תקראו את זה לאט, מילה במילה, כי זה לא עוד פוסט חולף או מאמר דעה שגרתי.
זה הפרוטוקול המדויק, החתום והנוקב ביותר של ארבע השנים הללו. מסמך שיום אחד, כשהאבק ישקע והעשן יתפזר מעל עיי החורבות המוסריים שהם הותירו כאן, עוד ילמדו בבתי ספר לאזרחות כדי להבין איך נראתה
בואו נודה באמת: במדינת ישראל יש מחירון חדש למוות, וכולנו פשוט מתביישים לקרוא אותו בקול.
אתמול בצהריים קברו בבית השיטה את מפקד גדוד 52. סגן אלוף. אבל אף נציג ממשלה לא הגיע. אף נציג קואליציה לא בא. אפילו זר פרחים מסכן הם לא שלחו.
למה? אולי כי בבחירות של 2022, רק 9.59% ממצביעי בית
יש עובדה רפואית שלא מדברים עליה מספיק: בערך חודשיים אחרי שאתה עולה על טיסה בכיוון אחד, מפסיק לקפוץ לך העפעף. הגוף קולט שאין יותר אזעקות, אין הפיכות משטריות בהפתעה, ואין שרים שעושים תחרות מי יגיד את המשפט הכי מטורף לפני הצהריים.
השריר הקטן הזה בעין פשוט יוצא לפנסיה. פה, לעומת
בן אדם עומד בחלון של הסלון, מסתכל החוצה ומנסה להבין מתי בדיוק @KalmanLiebskind הפך לילד הכי מסכן בגן.
הרי הטור שלו מהבוקר הוא לא פובליציסטיקה, הוא קריאה לעזרה. קלמן יושב בתוך ממשלה ששייכת לו, עם שרים משלו, עם תקציבים שזורמים אליו בצינורות של 8 צול, עם צבא שלם שמתיישר לפי
פרק במראה שחורה: 10 מיליון אנשים הולכים לישון כל יום בידיעה שהם הולכים למות במלחמה הלילה, קמים בבוקר, יש שלום ולאט לאט במהלך היום מתרבים הסימנים לכך שהם הולכים למות במלחמה הלילה
היום במהדורה של ערוץ 14: שרה נתניהו עונה על השאלות הקשות, באיזה קרם פנים היא משתמשת, איך זה שהיא נראית צעירה ב-40 שנה בתמונות ומה היא והעובדות האתיופיות אוהבות לאכול יחד בארוחת בוקר https://t.co/gQdNUfiWQa
השמועות שעפות עכשיו באוויר, על זה שנתניהו שוקל לשריין את יאיר ברשימת הליכוד, נשמעות במבט ראשון כמו בדיחה רעה. אבל כשחיים בתוך פח אשפה בוער, לומדים מהר מאוד שהתרחישים המופרכים וההזויים ביותר הם אלה שבסוף מתגשמים.
תחשבו על האפשרות הזו לרגע.
הילד שמעולם לא עבד יום אחד בחייו, שאין https://t.co/U2MAOfbPEi
אני חשבתי שכבר ראיתי ושמעתי ברשתות החברתיות הכל, חיזוקים ומחמאות, ומצד שני גם נאצות, קללות.
אתמול קיבלתי את ההודעה הזאת ונשארתי עם פה פעור. אני חושב שלמרות אוצר המילים העשיר שלי אני לא אצליח לתאר את התחושות והמחשבות שלי ברגע שסיימתי לקרוא. יש לכולנו משימה, והיא לנצח גם עבורם. https://t.co/UsYG2QU7Kc
אין שום דבר מביך יותר מלראות בנאדם ששוכב ארבע שנים על רצפה של משרד רק כדי שמישהו אחר יוכל לנגב עליו את הנעליים, ובסוף לגלות שהבוס בכלל הלך וקנה לעצמו שטיח כניסה חדש ונוצץ באיקאה.
ארבע שנים שלמות חברי הכנסת של הליכוד עשו בדיוק את הפעולה הזאת.
ניסים ואטורי, מאי גולן, ועוד שאר
אף אחד בשבעה של נדב לא ידע מי אני באמת. בשביל אמא שלו, שהגישה לי בורקס תפוחי אדמה מתוך מגש פלסטיק ענק, הייתי ״עומר מהמילואים״.
בשביל אבא שלו, שישב עם חולצה קרועה ועיניים אדומות, הייתי סתם עוד בחור צעיר עם זקן זיפים שבא לתת כבוד. הם לא ידעו שהבורקס הזה הוא הדבר האחרון שבא לי https://t.co/1XSREbzsbo
ינון מגל ישב אתמול בפטריוטים וזרק לאוויר משפט שאפילו במכונת הרעל הרגילה של ערוץ 14 היה אמור להדליק איזו נורה אדומה קטנה.
הוא לקח את גדי איזנקוט, והחליט שהגיע הזמן ללמד אותו שיעור בהלכות משפחה. ״התקשורת תמיד מראה את אמא שלו״, מגל ישב שם וגיחך לתוך המצלמה באולפן. מראים אותה תמיד
אין לי מושג אם זה משקף משהו, אבל יכול שזה מתחיל להצביע על מגמה כי הוא לא הראשון: נהג מונית שנסעתי איתו היום ומתגורר בפרפיריה הודיע לי שהוא הצביע ביבי כל החיים בבחירות הקרובות הוא יצביע הכל רק לא ביבי. אפשר להרים ראש.
כשהחלטתי להצטרף לדמוקרטים לתקופת קמפיין הבחירות אני אשכרה הפסקתי לכתוב לארץ נהדרת ובוואלה כי לא רציתי שמישהו יבוא אח״כ בטענות על קשרי תקשורת-שלטון אפילו לא למראית עין. כל זאת בזמן שעמית סגל הפרשן היודע-כל משמש כקמפיינר נוסף של נתניהו באולפן ערוץ 12. נראה לי שמישהו צריך לעשות סדר.
בואו נדבר רגע על הבלוף הגדול של תשעה באב.
כל שנה, לקראת הצום, אנחנו עוברים את אותו טקס קבוע וצבוע. הפוליטיקאים שלנו מעלים תמונות צבעוניות מהכותל, שדרני הימין מצקצקים בלשון, וכולם מדקלמים את אותה מנטרה שחוקה: ״הבית חרב בגלל שנאת חינם. אחים אנחנו, רק יחד ננצח״,
איזה שקר נוח.
תראו, אני יודע שכבר קברנו את נתניהו אלף פעם. הרי כל פעם שמישהו פותח את הפה ואומר שהפעם זה סופי, המציאות מתכופפת קצת אחורה, עושה קנאק כואב בגב התחתון, ומסדרת לו עוד קדנציה מתוך איזה חור אפל בתקנון.
אנשים פה כבר פיתחו תסמונת סטוקהולם אלקטורלית. אבל עכשיו זה פשוט נהיה מביך לצפייה.
מה אתם מרגישים כשאתם לוחצים פליי על העשרים וארבע שניות האלה מחוף מציצים? הבטן שלכם מתהפכת או שכבר התרגלתם למרקם של הסירחון?
תסתכלו על המסך הקטן הזה. אל תזיזו את העיניים הצידה. הנה גדי איזנקוט, אדם שקבר בן ואחיינים, צועד בכבדות על חול רותח עם נעליים סגורות, ומולו קופץ איזה פישר https://t.co/0XTOfBT09E
מתישהו הפכנו מחברה שיש לה צבא, לחברת אבטחה חמושה של אנשים שפשוט עושים מה שבזין שלהם.
זה לא קרה ביום אחד, זה חלחל. התרגלנו בהדרגה.
התרגלנו לזה שקצין בן עשרים ושבע, מפקד סוללה שאמור לשמור על המדינה, משלם בחיים שלו כי קבוצה של אזרחים החליטה שבא לה לעשות טיול התגרות סמוך לכפר
